דנה גנאל מאמינה שהמדינה יכולה לחזק את המשפחתיות

מה השקפת העולם שלך?


 
בעיניי – בני אדם טובים מיסודם. יש דברים ש"מקלקלים לנו בדרך", היות שכשאנחנו מתבגרים אנחנו עוברים חוויות, שמעצבות אותנו.

זה מוביל אותי להיות סוציאל דמוקרטית. זה מוביל אותי להיות מורה והוביל אותי להיות חברת וועד בעמותה –"כולנו משפחה". כל אחד מהכובעים האלו מדבר בפני עצמו, והוא חלק מהשקפת העולם שלי.
העמותה, מקדמת תפיסה שונה: חשוב לעשות דברים שאוהבים, צריך ליהנות גם מהזמן בעבודה.
לא.  אמנם, כשאין אופציות אחרות בנוגע לחינוך הילדים
מלחצים פוליטיים, כלכליים. יותר ויותר עיתונים מזוהים בעמדות שלהם ממש לפי זרם חברה זו או אחרת.
גם עם ירדן ומצרים, אתה נוסע, אבל לא מחליפים בין שקל לדינר בישראל.

ספרי קצת על "כולנו משפחה"
כשמדברים על זכויות עובדים, אז כולם מתייחסים לחלק מדרישות העובדים כמוגזמות. הרי זה מקום עבודה – 
לתפיסתי, כאן – כדי להפוך את הזמן בעבודה לטוב ביותר, כזה שמתחשב בצרכים שונים ומגוונים של עובדים – צריכים התערבות מצד המדינה. 
כך גם יש להגדיר מה אנחנו צריכים , לראות את המשפחה – ולא רק עבודה.
גם אני, הייתי רוצה לראות את המשפחה יותר, יותר מפעם בשבוע

 
דנה גנאל, סוציאל דמוקרטית
ואיך בעצם המדינה צריכה לחזק משפחה?
לקצר שבוע עבודה, ולתת את מלוא האפשרויות להכניס לחינוך שינויים וצוותי הוראה איכותיים, להגדיל כח אדם, להקטין את הצפיפותש בכיתה.
כל ענייני המשפחה, באופן אינהרנטי – בעקבות זה שהמדינה לא מתערבת, נופלים יותר על האישה.

 
אז ההתערבות אמורה להיות רק למען הנשים?
זה הרי לא קורה כי גברים הם טובים יותר – אלא כי גברים בשוק הנוכחי כבר מקבלים משכורות גבוהות יותר, אז ברור שהנשים יישארו בבית. מה שגורם להן בממוצע להמשיך להרוויח פחות. זה מעגל קסמים. מי אחראי על גני ילדים בגילאים נמוכים? משרד הכלכלה, כדי להביא יותר נשים עובדות.
נשמע שבעינייך זה גם כשל
נכון, כי אין כוח מקצועי של חינוך, וגם כדי לקבל את הזכויות צריך לעבור המון ביורוקרטיה.

אני עובד ב"הראל", בתמיכה טכנית – וזאת אחלה חברה. בלי וועד עובדים
יש חברות כאלה, ויש יחס מכבד – גם בעמותה שלי. הייתה עובדת שעברה טלטלה אשית. כולם עזרו לה.
אלו לא כל החברות. וזה לא משהו שצריך להשאיר למקרה הגורל, זה צריך להיות מאוסדר.
יש לזכור שאנשים – יש להם הרגלים והיסטוריה. לכן אני לא קומוניסטית. ואם לא מסתכלים על איך אנשים מרגישים – זאת טעות. בני אדם לא בנויים להיות רק תחת מערכת חוקים שאומרת להם מתי לנשום.
אני לא מתנגדת  לשוק החופשי. אבל בני אדם הם לא רק רציונאליים, ותאוות בצע יכולה לפגוע לא פחות מתאוות דם.
אבל גם בכלכלה, אח מהנושאים החשובים בו הוא חקר הכלכלה ההתנהגותית. אילו טעויות אנחנו עושים כל הזמן. אם נשתמש בכלים האלו כדי להסתכל על איך המדינה פועלת ומה אנשים צריכים כדי שהחיים יתנהלו טוב יותר, אני חושבת שהבעיות בשוק תהיינה אחרות. אף אחד לא מדבר היום על להפסיק את השוק החופשי, אלא על יצירת ביטחון. להסתכל על האפשרויות. 
תחשוב רגע על מלגות, שאנשים פרטיים לחלוטין נותנים. האם תושב הפריפריה יודע על המלגה שלו? הנגישות למידע מראש מוגבלת ככל שההכנסה שלך נמוכה יותר, ככל שמובילית – אתה מרוחק יותר או קשה לך להתנייד – כך גם ברמת ההזמנות שלך, אתה אינך שווה.

יש היום אינטרנט. בתמיכה הטכנית אני רואה אנשים "פריפריילים" שלמדו חומר לא פשוט והתקבלו.
אני מאד מעריכה אוטודידקטיים, למדתי המון לבד. למדתי הרבה כלכלה באינטרנט, נוסף על התואר.
זה טוב. זה לא מספיק, זה לא תחליף. אני, למשל, כשהייתי תלמידה בעברית בפכ"ם, אם חברה שלי לא הייתה משרתת במודיעין לא הייתי יודעת שזה קיים בכלל.
על מה היית רוצה שידברו?
על השיח הכלכלי-חברתי. הוא מאד השתנה. הטענה שהמחאה לא הצליחה היא קשקוש.
העובדה שכל כך הרבה אנשים מעורבים, זה מדהים בעיניי. התקשורת מציגה דברים בצורה מאד לא מהימנה. שטחית לפעמים.
דנה גנאל בעד חינוך ערכי זה נובע מלחצים כלכליים – 
כסטודנטית גם לפילוסופיה ספרו לי שפעם עבודת סטודנטים מקובלת הייתה לקחת מאמרים בעיתון, לבדוק אם הם לוגיים. התקשורת לא מבקרת את עצמה. לא שמה לעצמה יעד לבידוק מהימן – למה שמתפרסם.

אנחנו שוק קטן עם יכולת לייצא החוצה מאד מוגבלת.

ישראל היום, כמו סוני – נכנס, מציף את השוק, נותן שירות שאי אפשר להתחרות אתו. שאר העיתונים, שאין להם משקיע אחד שלא אכפת לו שיש הפסדים, חייבים לבדוק מאיפה לקצור רווחים מהירים יותר. זה מחסל את התרבות התקשורתית בישראל.

כבר לא שוכרים סטודנט לפילוסופיה שיעבור על מאמרים ויבדוק את התקינות שלהם – מבחינה לוגית, כמו בעבר.
גם בנימין נתניהו לא מתראיין במשך שנים. ועל-אף שאינו משתף פעולה עם התקשורת מצפה לייצוג הוגן. 
והרי, מי שמעז לעשות תחקיר עומק, ואיכותי לא יוכל להתראיין אצלו. נגיד רביב דרוקר עיתונאי שיכול להרשות לעצמו לעשות תחקירים כאלה. ראש הממשלה מסרב להתראאין באולפן כשהוא נמצא.

חושבת שכמורה את מביאה את השקפת העולם שלך?
בהרבה מובנים כן, כי אני מלמדת כלכלה וחברה. מאד חשוב לי לא להיות דוגמטית. שיבינו מה זאת כלכלה שוק חופשי. שיש דברים שעובדים. שחשובה יזמות וחדשנות.
האם חדשנות היא מנת חלקו של השוק החופשי בלבד? לא, גם של הביטחון, שמאפשר לך לנסות לחדש, ולא ללכת רק לבטוח, כי יש לך רשת ביטחון שתגן עליך אם תטעה.
כשהייתי רכזת נוער – הגבול שלי היה לא להגיד דעות פוליטיות, אלא אם שואלים, ואם שואלים אז להגיד מתוך שיח מלא, והוגן – ועמוק: למה אני בעצם חושבת את מה שאני חושבת.
אבא שלי יוצא בריה"מ למשל, הוא ממש נגד כלכלה סוציאליסטית, מאוד ימני בדעותיו – גם מדינית
אמא שלי אשת מרכז, לא מעניין אותה בשום צורה. לא גדלתי על זה, וחשוב לי שיבינו שאני תומכת בעמדות האלו מהעמקה בתכנים הללו.

איך הגעת לזה?

מסקרנות, מללכת לבית ספר טוב – הלכתי לבי"ס מחוץ לעיר אוהל שם.
היה טראומתי – לעבור לבית ספר גדול של 10 כיתות בשכבה. ידעתי לעשות קומפורמיות עם הטובים. הכרתי את המוזיקה ש"צריך להכיר"

גרתי בפריפריה יחסית, לא קיבלו אותנו לבליך. בן כיתה שלי שהיה אתי 9
היה לי כרטיס יציאה החוצה, מגבעת שמואל הפריפרילית של פעם. וניסיתי להיות כמו החבר'ה הטובים והחכמים. היום הבנתי שאין דבר כזה.
יש כאלה שמתרגלים לעמדת הנחות. 
לא אמרתי אבל חשוב לי להגיד שהמכינה הקדם צבאית שלי הייתה מאוד משמעותית בעיצוב התפיסה החברתית והכלכלית שלי. מכינת רבין. וזה למה גם חשוב לי להמשיך וללמד גם.

מסר?
כל אזרח בישראל צריך להיות פקוד למפלגה שהוא מזדהה אתה. לא להיות שמאלן שמתפקד לליכוד, אלא למפלגה שהוא מאמין בה, זה רק להמשיך לבזות את השיטה הדמוקרטית. אם כנים אז אפשר לצמצם את הפער הבלתי נסבל בין הפוליטיקה לאזרחים.
להראות שהפער הוא דמיוני במידה רבה, מי שלוקח את החיים כדי להשפיע – יראה שהפוליטיקאים הם קשובים, שרוצים לעזור. צריך לחשוב שאפשר לדבר איתם כדי לעשות את זה ולגלות שזה אפשרי.
אני לא מגיעה עם כוח מיוחד – אלא להסתכל על המציאות בישראל לא כצרכנית. המפלגה שלי, המדינה שלי היא לא מוצר על מדף שאני קונה,  אני חלק מהיצירה שלה. ואני יכולה לעצב אותה גם. גם אם אני לא חברת כנסת, לפעמים דווקא להם קשה יותר לשנות.
לפעמים התארגנות ציבורית יכולה לשנות הרבה יותר.
. "לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין להיבטל ממנה" – לקחתי על עצמי השתתפות פוליטית בישראל, גם כדוגמה אשית באוניברסיטה העברית מטעם מפלגת העבודה, והייתי חברה בפורום סטודנטים לכלכלה על ביקורת על מה שאנחנו עושים בלימודים, "כולנו משפחה" בביקורת על  היקף המערכת החינוכית בישראל – היא טובה, אבל פשוט לא התאימה את עצמה למערכת הכלכלית שהשתנתה.
הורים שרוצים לקחת אחריות – צריכים לעשות את זה לא כצרכנים או לקוחות, אלא לקחת אחריות על המשק הישראלי. 
לקצר שעות העבודה לראות את הילדים שלי.
שהמדינה תעלה את רמת החינוך ותעלה את השעות שיוכלו לעבוד. שהמדינה תדאג למשכורות הוגנות כדי שיהיה חינוך איכותי. 
ודבר אחרון, הסתכלות על הדברים מנקודת המבט הצרה שלי, אף פעם לא הועילה לציבור כולו. אנשים צריכים להסתכל רחב יותר: לא רק על המחיר שהם משלמים במכולת, אלא גם איך מי שייצר את אותו המוצר, יכול להיות שזה שכן שלם, קרוב משפחה רחוק, או פשוט ישראלי אחר שחולק איתם את אותה המדינה. ועוד דבר: מי שמעודד אתכם לשנוא מישהו, כנראה ממש מפחד שתשנאו אותו. הדבר היחיד שאני באמת שונאת, זו פוליטיקה של שנאה.


לא כל מקומות העבודה מתחשבים בצרכים של העובדים. חלק כן, וחלק לא, וזה לא צריך להיות עניין של מזל האם מקום העבודה שלך מתחשב בעובדים או לא.
לשם מה? דאגה לילדים בזמן שאת או אתה בעבודה.
צריך לדרוש מהמדינה את מה שיסייע לנו לעבוד. אבל אני לא חושבת שחייבים לעבוד במקום עבודה אחד. אני באופן אישי מעדיפה לעבוד בכמה מקומות עבודה. אני גם חושבת שמאידך, יש הרבה אנשים שזקוקים לביטחון הזה. והוא חשוב. אבל הוא לא הדגש העיקרי שלי.
מה אנחנו צריכים מהזמן החופשי שלנו. זה לא עצלות, זה גידול המשפחה יצירת קשר עם אנשים. הבנה ששעות עבודה מוגבלות הן לא פונקציה של עצלנות אלא של אזרחות טובה, והיותנו בני אדם.
זה בדרך כלל נופל על הנשים כי המשכורות שלהן מסורתית נמוכות יותר. אבל גם הגברים מפסידים. הם מפסידים את הזכות שלהם להיות עם הילדים, לפתח קשרים, להיות מעורבים בחינוך שלהם.

Leave a comment

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *