הצעד האמיץ של קרן נחום-זרקא אולי יעזור לה להגשים חלום

לאחרונה, קרן נחום-זרקא – כותבת סיפורים קצרים בפייסבוק שהצליחה להגיע למאות לייקים לסיפור – יצאה בצעד אמיץ לקראת ספר – לגייס כסף בעזרת אתר למימון ההמונים "HEADSTART". אז אם אתם לא מכירים אותה, לא יצא לכם לקרוא שום סיפור בעמוד הפייסבוק שלה (איפה אתם חיים?) – קראו את הריאיון.ואז תקנו.
למה לא עשית את הצעד הזה עד עכשיו?
אני באופי – לצערי, אדם שיותר חזק בלחלום, לפנטז, ופחות בלהיות מעשי. אני פחדנית כזאת. לוקח לי הרבה זמן "ללכת על זה".
ועשית בסוף את הצעד האמיץ! מה גרם לך להתחיל להוציא את הספר?
תמיד רציתי, ואמרתי לעצמי "זה יצליח?" "אולי כן, אולי לא" בהססנות. אבל אז – חברים "ישבו לי על הראש". חבר אמר לי "עדיף כשלון מפואר מאשר חלומות במגירה". הם עודדו אותי, אמרו לי "יש לך חומר טוב, זה שווה" ודאגו להבהיר לי שהם לא אומרים את זה בשביל "לעשות לי טובה".

אבל מאות לייקים! לא הבנת קודם שאת אדירה?

אני מאד משתדלת לא להתלהב יתר על המידה, כדי לא ליפול לשגעון גדלות. ברור לי שללחוץ על הכפתור ולעשות לייק יותר קל מלקנות ספר ולהוציא את כרטיס האשראי ולשלם 55 שקל. אבל בסוף, כן – האהבה והפרגון שקיבלתי בפייסבוק, הניעו אותי. בלי זה – לא היה קורה.
תארי את התחושות שהכתיבה מעלות בך
קופץ לי בראש "את חייבת!"

זיכרון כתיבה שאת זוכרת.
כשהייתי בכיתה ב' – המורה ביקשה לכתוב חיבור על טו בשבט, וכתבתי חיבור על השקדייה והתייחסתי אליה כאל אדם. והיא שאלה את ההורים שלי אם אני כתבתי את זה או הם, כשההורים לא ידעו בכלל על המשימה. אז היא סיפרה כמה  התלהבה מהכישרון שלי.
תמיד כתבתי. רק שתמיד הכנסתי לתוך מגירה. רק לפני ארבעה חודשים התחלתי לכתוב גם בפייסבוק.
עד היום – כשאני רואה את התגובות של חברים – אני המומה מעצמת האהבה והחיבוק הווירטואלי שאני מקבלת.
חלקם כותבים לי על החוויות שלהם, ואת מה שהסיפורים שלי גורמים להם להרגיש. איך שנגעתי בהם. אני כל-כך רוצה להחזיר להם את זה.

האדם הוא יצור מאד מופלא. הוא יכול להיות מפלצת – ומצד שני יש לו כל-כך טוב לב וכל כך הרבה חסדים שזה מדהים. זה באמת גורם לך להאמין. הרגשתי שנתנה לי הזכות. ושאני מקבלת חיבוק אמתי, אוהד, אוהב. הרצון של החברים לעזור לי הוא לא עניין של מה בכך.

בפייסבוק פרסמת סיפורים שכתבת בעברך?
לא יצא לי; אני משתדלת לא לקבוע עובדות "אני לא אעשה א' וב'", אבל אני לא יודעת מה אעשה עם החומרים הישנים שלי.
חשוב לי להדגיש שבספר יהיו סיפורים שאין בפייסבוק.

כתיבת סיפור משמשת אותך להתמודדות עם החיים?

כתבתי יומן – תקופה מאד ארוכה. הרבה מהסיפורים אני כותבת כזכר, ולא כנקבה. זה מרגיש לי יותר נוח.
במקור אני שחקנית, להיכנס לכל מיני דמויות – זה נוח לי. רוב החברים שלי היו תמיד בנים.

חוץ מלכתוב כזכר, את לובשת הרבה דמות של ילד
כי אני ילדה בעצמי. ילדותית באופי, וכשאני מתלהבת – אז זה בשיא העוצמה, כשאני לא מצליחה – אני הכי מתבאסת – ויש לי נטיות של ילדים להגזים.
תמיד התחברתי לילדים. אוהבת לדבר איתם, לשחק איתם. אני מרגישה שאני בגובה העיניים שלהם. אני גם נאיבית.
גם בהוצאת הספר – שזה משהו "בוגר" משהו שגדולים עושים – אז לקח לי הרבה זמן לעשות אותו. בעלי עזר לי לאורך כל הדרך. תמיד האמין בי, מהרגע שראה אותי באוטובוס.

כשחקנית – מה משחרר יותר, כתיבה או משחק?

שניהם. כל פעם שאני יוצרת, עוסקת ביצירה – זה משחרר אותי. לשחק, לצייר, לעשות עבודת יצירה עם הילדים – היצירה עצמה משחררת.

מה גורם לך להוציא את הספר עצמאית?
היום להוציא ספר לאור דרך מקום מוכר משמעותו שהעורך יכול לעשות משהו שאתה לא שלם אתו – בעיקר לצנזר אותך. וגם אתה מפעיל על עצמך צנזורה עצמית. תחושה שלוקחים לי את הכל, גם פיננסית – אני לא מרוויח את הקניין שלי.

וכאן ראוי לציין את
headstart. הם עשו משהו מופלא – נתנו לאמנים לא מוכרים אפשרות להגשים את החלום שלהם. לא עניין של מה בכך. יש המון אנשים מוכשרים שאומרים להם לא. כיף שיש מקום כזה שהופך את החלום שלך למציאות.
הרי, אני לא הולכת להרוויח מזה יותר מדי אלא בעיקר להדפיס את הספר שלי, להגשים חלק מהחלום שלי. זה באמת אתר מופלא. התרשמתי ממנו

קרה לך שהתחרטת על מה שפרסמת?

כן. זה לא שאני חושבת ששמה שפרסמתי לא טוב  רק לפעמים הוא פחות הטעם שלי. לא עושה לי את זה. יש לי נטייה לאהוב סיפורים "מוזרים".
יש חוויה קשה שעברת והחלטת להתמודד אתה דרך הכתיבה?
מאמינה שקצת. אולם, אני משתדלת בסיפורים שלי – שיהיה איזה משב אופטימי. שבסוף – גם במצבים קשים, גם כשקורים דברים קשים – התחושה היא טובה. היקום הוא טוב. אם אתה מאמין בזה – יעזרו לך. כשאני כותבת משהו אופטימי אני מנתבת את זה אליי.
במיוחד כשאתה הורה לילדים – ושואל "איך אני אבטיח שיהיה לכם טוב". ראיתי את החיילים ואת הילדים – ואלו העלו בי את כל המחשבות והפחדים. ובתקופה הזאת כמעט ולא כתבתי.
יש אנשים שכותבים כשעצוב להם. כשעצוב לי – אז כתבתי שירים, פה ושם – וביומן. אבל
אני משתדלת לא ליצוק לחיי סיפורים עם "שחור ממש". למילים יש המון כוח.

חשוב לך שהקורא יאהב את מה שאת כותבת?
אני מאד אשמח אם הקורא יאהב את מה שאני כותבת – אבל אני לא קונצנזוס, והאדם לא יכול להיות קונצנזוס. אף אחד לא קונצנזוס, יש כאלה שיאהבו ויש כאלה שלא יאהבו. אני כותבת כי אני צריכה לכתוב. כיף לקבל אהבה, אני רוצה לרגש אנשים, לשמח אנשים, אבל לא לצנזר את עצמי.

מה שהיה לך עם הפוסט ש'סטטוסים מצייצים' פרסמו
כל-כך משמח שיש עוקבים במצייצים, אבל אחרי קריאת התגובות, אתה מבין שיש אנשים מדהימים, ויש כאלה שמגיבים בצורה פשוט מרושעת.
ואז אמרתי לעצמי: "איזה חארות, למה להרוס ככה בנאדם" ואז שאלתי את עצמי – מה זה באמת אומר משהו? זה לא באמת מהותי.
בעידן האינטרנט כל אחד הוא עיתונאי ופרשן, רמטכ"ל ונשיא ארה"ב. אבל זה לא ככה!
אלו סך הכל אנשים מול המחשב –  שיש להם תקוות, חלומות וחרטות בדיוק כמוני. אני מאמינה שאלו שמחפשים להיות רעים, זה בד"כ אנשים שרע להם.

מספרת גם לילדים שלך סיפורים שלך?
יש סיפורים שכן, יש כאלה שלא – ואני מנסה להמציא להם סיפורי ייחודיים להם על החיים שלהם.

מסר

יש טוב, ויש דברים יפים – ויכול להיות שהרע עושה יותר רעש – אבל זה לא אומר שהוא יותר גדול. אני מרגישה מבורכת ואסירת תודה על כל הנפלאות שהיקום זימן לי. יש דלתות בעולם שפשוט מדהים לפתוח אותן, וזה כיף גדול ואני מתרגשת מהספר שליומקווה שישיג את המימון וייצא לאור.
שאנשים ייקנו.

Leave a comment

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *