משה רט. מאמין אובססיבי מסביר את עצמו

האמת היא, שאני לא מכיר אותו. חוץ משם משפחתו הידוע בציבור ה"סרוג" לא היה לי שמץ מיהו. הפייסבוק שלו מלא סטטוסים וסרטונים שקשורים באמונה ובהתנגדות לאתאיזם. זה משך אותי. 

מה בעצם כל האובססיה לדת. או יותר נכון – לחוסר הדת או האמונה?
הדת והאמונה הם בעיניי הדבר החשוב ביותר. הקשר עם אלוקים הוא התכלית שלשמה נברא האדם בעולם הזה, ומי שמתנתק ממנו עושה בעצם את הטעות הכי גדולה שאפשרית. לראות אנשים שכופרים ויוצאים נגד האמונה, זה מקומם את כל ישותי. לכן אני לא יכול לעבור על זה בשתיקה.
יש עיקרון פסיכו-אנליטי שטוען שאחת הדרכים להתמודד עם סטיגמות מסויימות שנכונות לגבינו – היא להפגין נגדם בקול. כמו שקורה אצל הומופובים רבים, למשל. מכיר את הטענה?
אתה מתכוון לומר, שהמאבק שלי מעיד על חוסר אמונה אצלי? זה ממש לא כך. יותר נכון להשוות את זה לאדם שרואה אנשים משמיצים את אהובתו ומעלילים עליה שקרים מכוערים. מה שמקומם אותו זה האהבה שלו כלפיה, והסלידה שלו מהשקר – לא ההסכמה הפנימית עם הדברים.
"שקרים מכוערים" –  תן דוגמה.
ביחס לאלוקים, השקר הכי גדול כמובן הוא לטעון שהוא אינו קיים. גם טענות כאילו האל הוא מרושע או בלתי מוסרי, הן שקר.
כשאתה טוען שזה שקר – אתה מתכוון שקל להפריך את זה.
לא בהכרח. אם נחזור לדוגמא של האיש ואהובתו, אותו אדם שמכיר אותה אישית ומקרוב, יודע בבירור את האמת עליה, ושאין ממש בהאשמות כלפיה. אבל לא תמיד קל להפריך את החשדות של מי שלא מכיר אותה באופן כזה. ולגבי אלוקים, מי שמאמין באמת, הדברים ברורים לו, אבל לפעמים קשה להראות את זה לאנשים אחרים. זה לא עניין של הוכחה מדעית חד משמעית או משהו כזה, אלא יותר של ראייה פנימית.
אם כך – יש לי ה"ראייה הפנימית" של גילברט, סופרת שטוענת – במלוא הרגש, שהדרך שלה לכתוב היא לתפוס רוחות ושדים. אצל הרוחות והשדים האלה נמצאת ה"מוזה" שלה – וכך היא מתחילה לכתוב. אני מאמין לה שככה היא מרגישה. אבל זה לא היה ולא יהיה נכון לגביי.
בסדר גמור – אני לא מזלזל בראייה הפנימית של אף אחד, מה גם שאני לא מכיר אותה ולא יודע בדיוק למה היא מתכוונת. אבל מה שחשוב הוא המציאות אובייקטיבית, לא ההרגשה האישית. אלוקים קיים גם עבור אנשים שלא חשים את קיומו, בדיוק כפי שהשמש קיימת גם עבור עוורים שלא רואים אותה.
אתה אומר שהאמונה באלוהים הופכת כבר ל"ראייה פנימית". גם אישית. הייתה פעם שהראייה הזאת השפיעה עליך?
את הנוכחות האלוקית אני מרגיש כל הזמן, אבל לא תמיד באותה רמה. יש לפעמים רגעים של חוויות רוחניות חזקות, שבהם אני מרגיש סוג של הארה, התרוממות הנפש, ותובנות חדשות.
תחושות שאפשר להרגיש גם מסמים.
נכון. אבל זה לא אומר שהן לא נכונות. גם סמים יכולים להיות כלי לשחרור התודעה מהמסגרות המגבילות שלה. לא שניסיתי, כמובן.
איך אתה מתעלה מעל "המסגרת המגבילה" במקרה של הדת? סה"כ – בין החוקים הרבים האלה נראה שקשה לנהל אורח חיים תקין שהוא לא בתוך "ביצה". אם תרצה – תוכל להתייחס לשאלה הזאת גם כ"איפה אתה גר".
אני גר בקרני שומרון.. לגבי המגבלות, הן הכרחיות בשביל התקדמות. חייל שעובר טירונות, נמצא במסגרת מאד מגבילה, אבל רק כך הוא יכול למקד את הכוחות שלו ולהפוך מנער בכיין ללוחם קרבי. העולם הדתי הוא מעין מחנה אימונים, שתפקידו לבנות את הנשמה של האדם. ודווקא המגבלות עוזרות לו להתגבר על פיתויים והסחות דעת, להשתחרר מהם ולהיפתח למציאות גבוהה יותר. כך שבסופו של דבר הוא יותר חופשי ממי שחי ב"מחנה נופש" ועושה מה שבא לו, אבל הוא עבד ליצריו ולאופנות המתחלפות. גם לגבי התודעה שהזכרתי מקודם, זו בדיוק הסיבה למה לא להשתמש בסמים, אפילו אם הם יכולים לשחרר לאדם את המחשבה. המסגרת חייבת להישמר.
הדוגמה של הטירונות היא מצוינת – כי שם הרבה דתיים מורידים את הכיפה, והרבה חילונים נעזרים באפשרות ללכת להתפלל כדי לברוח מחלק מהמטלות.
כן. בסופו של דבר הכל תלוי ברצון של האדם. מי שלא רוצה להתקדם, יכול לחפף גם אם הוא חי בחברה דתית, בדיוק כמו שחייל יכול לחפף ולא להתאמן כמו שצריך. אבל עבור מי שרוצה באמת להתקדם, הדתמחנה האימונים נותנים את הכלים הדרושים.
ואתה בוחר להתקדם.
אני משתדל. מתפלל לה' שידריך אותי במסלול הנכון, ולא אשלה את עצמי.
אוקי, ה' מדריך או רב? אתה נראה כמו הרבה דתיים, גר בהתנחלות כמו הרבה דתיים. דיברת אתי על שירות כקרבי – שוב, כמו הרבה דתיים. אני מנחש שאתה ציוני, למדת בישיבה ובישיבת הסדר, ויש לך משפחה – כמו רוב הדתיים, ואתה ימני – ממלכתי.
נכון. למרות שיש לי גם כמה נתונים שלא מאפיינים את כל בני המגזר, כמו העיסוק שלי בפילוסופיה כללית, ובתחומי הפנטזיה והאימה… אבל מה בדיוק השאלה?
הרב קוק עוסק בייחודיות שיש לכל אחד. הוא מדבר על הערך שיש לאומנות אצל האדם שיש לו הכישורים לכך. נראה שהיום הציונות הדתית הפכה למעין "מפעל ייצור" ולא לכזאת שמדריכה את האדם לחיות איך שבאמת טוב לו. הטענה שלי מבוססת, כמובן, על כל המשותף לכל החברה הדתית.
אני ממש לא מרגיש ככה. גם שמירת החוק משותפת לכל אזרחי המדינה, אבל זה לא גורם להם לאבד את הייחודיות שלהם. זו המסגרת שדברנו עליה קודם. אפילו בצבא, שזו מסגרת יותר קשוחה מהחיים הדתיים, יש הרבה מקום לאידיבידואליות ויצירה אישית.
מה היצירה האישית שלך, למשל? ושוב: לא דיברתי על החוקים בכלל. דיברתי על העובדות. על איך שאתם נראים (לא רק לפי החוקים), איפה שחלקים גדולים מכם גרים, הדעה הפוליטית של רובכם ועוד.
היצירה שלי היא כמו שכתבתי קודם, בתחומי הפילוסופיה, הפנטזיה והאימה, ובמפגשים בינם לבין הדת והאמונה. אני כותב על הנושאים האלה בבלוג שלי ובעוד מקומות. לגבי מראה, דעות פוליטיות ומקום מגורים – אני לא רואה מה זה שונה מאצל החילוניים, גם אצלם יש "אופנות" בנושאים האלה, שכולם בערך מתיישרים איתן.
חוץ מהנושאים הדתיים – מה עוד מדיר את שנתך?
אין משהו שמטריד אותי במיוחד. יש דברים שהייתי רוצה שיקרו או ישתנו, אבל לא ברמה של להיות מוטרד מזה.
מסר
תפקחו את העיניים. תראו באיזה עולם מופלא ומעניין אתם חיים. מיצאו את האמונה בתוך הלב, ובשכל הישר והפשוט, ואל תפחדו ללכת אחריה אל מעבר לגבולות העולם הזה.

מוזמנים להיכנס לבלוג של משה רט – על גבול הדמיון

One thought on “משה רט. מאמין אובססיבי מסביר את עצמו

  • אנונימי

    אדם טיפש ורע.

    הגב

Leave a comment

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *